קקון דבורה נ' צוריאל שטרית עמותת ת"ת בני תורה

פסק דין

1.השאלה העומדת לדיון הינה האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים לפי סעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.

2.להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת -

התובעת עבדה אצל הנתבעת בין השנים 2004-2008 כגננת בגן ילדים בעיר בני ברק.

מאז שנת 2006, היינו השנתיים האחרונות לעבודתה אצל הנתבעת, התובעת מתגוררת בקרית ספר.

ב.לאחר כארבע שנות עבודה אצל הנתבעת, התובעת ילדה והודיעה על התפטרותה על מנת לטפל בבתה.

ג.שעות עבודתה של התובעת אצל הנתבעת היו 8:00 עד 13:00.

ד.לאחר שילדה, התובעת החלה לעבוד בעיר מודיעין.

ה.שעות העבודה של התובעת במקום העבודה החדש היו 8:00 עד 13:30.

3.לטענת התובעת, יש לראות בה כמי שהתפטרה על מנת לטפל בילדה וזאת הן משום שעברה לעבוד במקום עבודה קרוב יותר למקום מגוריה, הן משום שבמקום העבודה החדש יש הסעות והיא אינה נדרשת להשתמש בתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה והן משום ששכרה במקום החדש גבוה יותר מהשכר אצל הנתבעת.

4.לטענת הנתבעת, מאחר שאין חולק כי שעות העבודה במקום העבודה החדש ארוכות יותר משעות העבודה אצלה, ולאור הראיות שהביאה מחברת האוטובוסים "סופרבוס" לגבי משך הנסיעה בין קרית ספר ובני ברק (נ/1), נסתרה החזקה שנקבעה בהלכת בובליל, לפיה "משעובדת מתפטרת תוך מספר חודשים מיום שילדה ותוך מספר שבועות מחזרתה לעבודה... סיבת ההתפטרות נוגעת לרצונה לטפל בילדתה." (דב"ע 98 /3-63 בובליל – א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91 (1998).

5.בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, הם הגדירו את המחלוקת העובדתית ביניהם בשאלה מהו משך הנסיעה בתחבורה ציבורית בין קרית ספר ובני ברק.

התובעת העידה בעדות מהימנה ומשכנעת, כי היתה תלויה בתחבורה ציבורית, "יוצאת בבוקר בשעה 6:10 באוטובוס ומגיעה בשעה 8:00. בחזור יוצאת בשעה 13:00 ונוסעת 2 אוטובוסים, תלויה בהם שלא בזמנים קבועים כשבין אוטובוס לאוטובוס יש חצי שעה או יותר. הייתי מגיעה הביתה בשעה 15:00. ... הנסיעה בדרך כלל היתה עם פקקים. האוטובוס לא היה ליד הבית והייתי צריכה ללכת ברגל מרחק של 5 דקות. אם פיספסתי את האוטובוס יכולתי לחכות חצי שעה בתחנה. האוטובוס עצר בבני ברק במרחק מקום העבדוה מדובר ב – 20 דקות הליכה. משם הייתי צריכה לקחת אוטובוס נוסף. גם הוא היה פקוק וגם לפעמים לא הגיע או שפספסתי והייתי צריכה ללכת ברגל." (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 30-32 וכן עמוד 5, שורות 10-14).

על פי עדות מנהל הנתבעת, ניהל שיחה עם נציגת שירות של חברת האוטובוסים, אותה תימלל (נ/1) ומשך הנסיעה בבוקר אינו עולה על 40 דקות. עיון בתמליל שהוצג מעלה כי נציגת השירות ציינה כי משך הנסיעה הינו בין 40 דקות לשעה, ונתון זה קרוב יותר לעדותה של התובעת ועל כן אין בתמליל זה לסתור את גרסת התובעת.

בנוסף, בנתון של משך הנסיעה כשלעצמו אין די, שכן על פי עדות התובעת, האוטובוס לא הגיע עד מקום העבודה והיא נדרשה ללכת ברגל עוד 20 דקות או לחכות לאוטובוס נוסף (בחקירתו הנגדית, מנהל הנתבעת אישר, גם אם בלשון רפה, את עדות זו – עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 12-18).

לסיכום המחלוקת העובדתית, מתקבלת גרסת התובעת כי משך הנסיעה לעבודה אצל הנתבעת היה כשעתיים, כאשר זה כולל הן את הנסיעה באוטובוס הבין עירוני בין קרית ספר ובני ברק והן את משך ההגעה מתחנת האוטובוס בבני ברק למקום העבודה.

6.הלכת דינה חבה, אשר אוזכרה על ידי שני הצדדים, אינה רלוונטית לענייננו שכן על פי הנפסק שם, "די בשינוי משמעותי של שעות העבודה בין מקום עבודה אחד למשנהו, על מנת לזכות עובדת יולדת מתפטרת בפיצויי פיטורים, אם תתפטר ממקום עבודה בו היא מועסקת ותתחיל לעבוד במקום עבודה אחר בו שעות עבודתה פחותות, משמעותית, מאלה שבמקום העבודה ממנו התפטרה." (דב"ע נה/ 3-51 חבה - סופר דרינק בע"מ, פד"ע כח 471 (1995)).

בענייננו, אין חולק כי התובעת החלה לעבוד במקום עבודה שבו היא עובדת בכל יום חצי שעה יותר מאשר אצל הנתבעת.